הדוד מאמריקה

טוב, ראיתי את כתבת התחקיר על שלדון אדלסון. האמת שקודם ראיתי את ההתנצלות. התנצלות באמת מפורטת ומורידה את המתנצלים על הברכיים, אין מה להגיד. ההתנצלות היתה בנוגע לשני נושאים: בנוגע למחלוקת על חוב כספי (אדלסון טוען להד״ם) ובנוגע לסירחון פוליטי בקבלת רשיון להפעיל קזינו.

אחרי כזו התנצלות מדוקדקת בשני הנושאים האלו קיבלתי את הרושם ששאר הכתבה מוציאה אותו זך וצדיק. אבל האמת שבכתבה יש המון דברים שלא עושים לו טוב. החל מטענות שהוא הסתבך בחובות פעוטים שלא שילם על מסעדה או מילוי דלק ועד לאופיו הלא נעים והרודני.

שתי הטענות שבגינן שודרה ההתנצלות הגורפת הן באמת בעיתיות, ולא רק שלא הובאו בכתבה ראיות שכך היה, אלא שהן מובאות בצורה תמוהה. אדם זכאי להגן על שמו הטוב, או במקרה של אדלסון, לכל הפחות שלא יציגו אותו יותר גרוע ממה שהוא במציאות.

ממליץ לקורא לעצור כאן ולהסתכל בהתנצלות לפני שממשיכים הלאה.

חלק א׳ של ההתנצלות, בנוגע לטענות שאדלסון השיג את רשיון הקזינו שלו בזכות קשרים פוליטיים. ראיון עם ג’ף ברבנק, עיתונאי שערך תחקיר והוציא ספר על מועצת ההימורים בווגאס. התמלול, בקיצורים נחוצים, באדיבות צוות התמללנים של הבלוג. ההערות בסוגריים הם שלי ולא חלק מהתימלול.

(הקריין מביא מבוא קצר על התחלת ההצלחה של אדלסון, אחרי שבמשך שנים העסקים שלו דישדשו)

קריין: נישא על כנפי ההצלחה המאוחרת, הוא מגיע אל עיר החטאים, לאס וגאס. אדלסון מתכנן לרכוש את המלון המיתולוגי ‘סנדס’ ולהפוך אותו למרכז ועידות ובידור ענק בקומפלקס אחד ובהיקף חסר תקדים. בדרך הוא חייב לקבל אישור ממועצת ההימורים, הגוף החזק ביותר בווגאס.
ג׳ף ברבנק (מתואר בכתובית כ”עיתונאי בכיר”): החקירה שנוהלה על ידי מועצת ההימורים נמשכה תשעה חודשים.
קריין: אבל המועצה אינה מעניקה למבקשי הרשיונות את כרטיס הכניסה החוקי לעיר לפני שהיא עורכת תחקיר מדוקדק על כל אחד ואחד מהם.
ברבנק: הם בדקו את המימון שלו, וגם את המימון של כמה מהשותפים שלו מאיזור בוסטון.
קריין: העיתונאי הותיק ג’ף ברבנק ערך מחקר מקיף על מועצת ההימורים בשנות השמונים והתשעים, מחקר שהפך לספר מוערך.
ברבנק: הם מצאו שהיתה לו נטיה שלא לשלם את חשבונותיו במלואם. זה דבר שהתחיל לפני שנים.
קריין: אנחנו פוגשים אותו על חוף הים במליבו קליפורניה, מול אחת מאחוזותיו של אדלסון. ברבנק פותח בפנינו את תיק החקירה של אדלסון.
ברבנק: תבעו אותו כמאה פעמים, בעיקר בשנות הששים והשבעים. בגין חשבונות בגובה שבין עשרות אלפי דולרים לבין מאות דולרים. חשבונות לרשויות המקומיות (הכוונה לחשמל, מים וכיו״ב), חשבונות של תחנות דלק, חשבונות שכר הלימוד של בית הספר הפרטי של הילדים שלו, חשבון מסעדה שהשאיר בהונולולו הוואי בשנת 1963, והוא אמר “מעולם לא שמעתי על המסעדה הזו”. זה גרם לאנשים לתהות אם הוא מנסה להסתיר משהו.  (המרואיין אומר שתבעו אותו, אבל האם זכו בתביעות? לא ברור וחבל שזה נשאר תלוי באוויר).
קריין: גם הפמליה העסקית שמלווה את אדלסון אל העיר המדברית לא ממש מקובלת על המועצה. נראה שלאדם אחד (מהפמלייה) יש קשר לאדם אחר שיש לו קשר לפשע מאורגן באזור בוסטון. המועצה להימורים  רצתה לדחות שניים מהשותפים. אבל במפתיע (את מי זה מפתיע?), ולמרות הבעיות, אדלסון מקבל את הרשיון המיוחל (למה זה מפתיע? למישהו שמקורב לאדלסון היה קשר למישהו שיש לו קשר לפשע בבוסטון. זה כזו הפתעה שאדלסון מקבל רשיון על הרקע הזה?).
ברבנק: היתה לו תמיכה פוליטית רבה מאחורי הקלעים. הוא קיבל מכתבי תמיכה והוא פרסם אותם בפומבי. ממושל לשעבר,  שריף לשעבר, נציג לשעבר במועצה להימורים. נראה שהם (מי “הם”? הממליצים? הוועדה?) העלימו עין מחלק מהדברים שהוא עשה (איזה דברים? לא שילם במסעדה?).
מראיין: מה שאתה בעצם אומר זה שללא הקשרים הפוליטיים החזקים שלו הוא לא היה מסוגל להיכנס לווגאס.
ברבנק (נזהר בלשונו): הוא קיבל התחשבות מיוחדת.

מה היה כאן? עיתונאי שערך מחקר מקיף על מועצת ההימורים ונראה שמתמצא בעלילות אדלסון בווגאס (אחרת הוא לא היה מרואיין לכתבה), אומר משהו מאוד פושר על העבר ה”מפוקפק” של אדלסון. אדלסון מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר עבריינים. הגם שאין לי חברים בפשע המאורגן, מבחינה סטטיסטית יכול להיות שמי מחברי מכיר מישהו שמכיר עבריינים. האם בגלל זה צריך למנוע ממני משהו? עד שלא הוברר שאדלסון עצמו נגוע בעבריינות או לכל היותר הסתחבקות עם עבריינים עד כדי חשש סביר לניגוד אינטרסים ומתן דריסת רגל לעברניינים בעסקי ההימורים, לא צריך למנוע ממנו משהו. אדלסון לא אמור לעשות תחקיר על כל מי שמתקרב אליו עד רמת עשר דורות אחורה, אבל מעל הכל – לבד מהעדות של מר ברבנק, לא הובאה שום ראייה שאדלסון קיבל את הרשיון שלא לפי הקריטריונים היבשים או שהפעיל קשרים פוליטיים בשביל לקבל רשיון.

חלק ב׳ של ההתנצלות, בנוגע לאדם שטוען שאדלסון חייב לו $400,000. ה”ראיון” נערך ברחוב. התמלול:

ג’ף ברבנק (ההוא מקודם): היה מספר עצום של  תביעות מצד ספקים גדולים וקטנים נגד ה”ונישיאן” (מלון-קזינו של אדלסון). היו גם חשבונות רבים שלא שולמו…

(עוברים לראיון ברחוב מגורים עם פלוני, ארנולד שרדר, מנהל  אתר בניה של מלון של אדלסון. המרואיין עומד ברחוב והמצלמה מצלמת ממרחק)

שרדר: עורך דין יעץ לי לא להזכיר אפילו את שמו כיון שהוא “טיפוס”. פגשתי אנשים אחרים שהיה להם מה להגיד עליו, אנשים שעבדו אצלו בעבר. בסופו של דבר הוא תבע אותם. אני לא מוכן ששלדון אדלסון יתבע אותי.
קריין: למעלה מעשור עבר, אבל ארנולד שרדר עודנו מפחד.
שרדר (מבחין במצלמה): מה האיש הזה עושה עם המצלמה?
קריין: את הראיון איתנו הוא קובע ומבטל אינספור פעמים. בסוף אנחנו תופסים אותו מול ביתו בלאס וגאס.
שרדר: הוא חייב לי למעלה מ-$400,000. הוא לא שילם לי גרוש.
קריין: שרדר שימש כמנהל אתר ב”סנדס”. מהג’וב הזה יש לו זיכרונות קשים.
שרדר: התחלתי לעבוד אצלו כשהתחיל הפרוייקט.
מראיין: ומה היתה העבודה? האם עסקת בבניה?
שרדר: עיצבתי את מרכז התצוגה של אתר ה”סנדס” עם ניקיטה זוקוב, כך קראו לו? כן…
מראיין: הוא היה הארכיטקט, נכון?
שרדר: נכון. אבל גם לו הוא לא שילם, וניקיטה תבע אותו.

(הראיון עם שרדר נקטע לרגע, עוברים לתוספת לעלילה, מראים קטעי ארכיון)

קריין: ניקיטה זוקוב, הארכיטקט הראשי של ה”סנדס”, פוטר ע”י אדלסון. שלא כמו שרדר פנה זוקוב לבית המשפט וזכה לפיצויים בסך 1.3 מליון דולר. הם (אני מניח שהכוונה לזוקוב ואדלסון) מגיעים לכאן, לבית המשפט בלאס וגאס. התיק הזה הופך להצגה הטובה ביותר בעיר. מצעד העדים כולל את שרדר, שני נשיאים של הפרוייקט ושורה ארוכה של מנהלים בכירים, שמטיחים האשמות נגד אדלסון וסגנון הניהול שלו. (כאן מביאה הכתבה ציטוטים מהדיונים בנוגע לאופיו המחורבן של אדלסון). אדלסון הסביר בבית המשפט כי פיטר את זוקוב משום שלא עמד במסגרת התקציבית.

(חוזרים לראיון ברחוב עם שרדר)

מראיין: אז מה, ויתרת על $400,000? זה הרבה כסף.
שרדר: כן, זה באמת הרבה כסף. אבל אין לי זמן להתעצבן. בדיוק עברתי ניתוח סרטן רציני. אני עובר כימותרפיה עכשיו ואני לא רוצה להתעצבן … ראיתי אותו לא מזמן במלון, כנראה לפני פחות מחודש, ושאלתי אותו “הצ’קים עדיין בדואר?” והוא פשוט הביט בי.
קריין: בתוך פחות משנה משלים אדלסון את בניית הקומפלקס הענק, הוינישיאן הופך לסיפור הצלחה ומכניס את אדלסון למועדון עשירי תבל.

מה היה לנו? מישהו שחולה עכשיו בסרטן מספר על אירוע שהיה לפני כעשור (המלון המחודש נפתח בשנת 2003) ובגלל הסרטן שיש לו “עכשיו” הוא לא רוצה לריב עם אדלסון על $400,000. טוב, אולי הכסף באמת לא חשוב לו, אבל מה הקשר לזה שיש לו עכשיו סרטן? ואם הוא כ”כ לא רוצה להתרחק מסכסוכים עם אדלסון, למה הוא שימש כעד במשפט אחר? שאלות שלא נשאלו על ידי המראיין. חבל. בכל הראיון עם שרדר לא הובאה ולו ראיה תומכת אחת בסיפור שלו. אפילו לא מכתב לדרישה מטעם עורך הדין של שרדר לאדלסון בנוגע לחוב. ההרגשה הכללית היא של ראיון עם איזה הומלס שמספר על זה שישו דיבר אליו אתמול בדיוק כשהוא היה בתור לחלוקת תחליף סם. מה שיותר מסריח זה שבאמצע הראיון עם מר שרדר נשזר הסיפור של זוקוב כאילו היה ראיה תומכת. הנה, אדלסון חייב לזוקוב ובדרך של הקשה ממקרה אחד לשני תסיקו לבד שהטענות של שרדר נכונות גם הן.

כתבת התחקיר על אדלסון: חלק א׳, חלק ב׳, חלק ג׳.

אני מסתכל על שפעת הטינוף על אדלסון שראיתי בכתבה, ורואה שרק בקשר לשני עניינים הוא דרש התנצלות. יותר משאני מתרגש מההתנצלות, מכלל לאו אני שומע הן. אלמלא הייתה התנצלות, ואילו הייתי רואה את הכתבה הזו (לא מובן מאליו שהייתי רואה את זה בלי הסערה), הייתי חושב שבתור “תחקיר” זה מסמך דל ועלוב, שהדברים מובאים מעדות שמיעה מכלי שני ושלישי ושחבל על הזמן שהושחת בצפייה בדבר הזה, שגם במקרה הטוב ביותר ובהנחה שכל מה שנאמר בה אמת, אין בה חידוש. שלא מועלית טענה חדשה כלפי אדלסון. מדובר בכתבת פרופיל לכל היותר ולא בתחקיר עיתונאי. הכל ממקורות גלויים. העיתונאי והצוות עשו סיבוב לארה”ב וצילמו שם על חוף הים ראיון. למה היה צריך לנסוע לארה”ב בשביל זה? מה הם עשו שם שלא יכלו לעשות מישראל? היו פותחים את הספר ומצטטים את הקטעים הרלבנטיים מהתחקיר של ברבנק. האם הוא היה חייב להגיד את זה בעצמו או שזה תירוץ לנסוע למאליבו? כתבת פרופיל, כתבת “צבע”. לא יותר.

העיתונאי שערך את הכתבה עושה גם שגיאות עיתונאיות בסיסיות וצהובות, כגון כשהוא מבקש השערה היפוטתית וספקולטיבית על בסיס לא ברור ממישהו שלא מוסמך כידעוני.

מראיין: “אתה חושב שגם היום אדלסון יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה בפגישה אחת?”
מרואיין: “אני חושב שהוא יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה בפקס, או בסמס. מה אתה אומר?”.

וואו. איזה תחקיר! בסוף הסרט מובא ראיון עם מישהו שקולו מטושטש, והוא מזוהה רק כ”גורם המקורב לנתניהו”. הוא מסביר איך שלדון רומם את נתניהו ועכשיו נתניהו חייב לו. המראיין שוב סוחט ספקולציה:

מראיין: “אילו נתניהו היה יכול לדעתך הוא היה חוזר שני צעדים אחורה?”
ה”גורם”: “יש פה את סיפור הגולם הגם על יוצרו … ישראל היום שירת בעבר את נתניהו … וכיום הוא מעמסה על כתפיו של נתניהו”.

באמת? מעמסה? באיזה אופן? לא נדע כי המראיין לא שואל. ולמה גורם אנונימי, שאיננו איצטגנין בהכשרתו, נשאל לגבי משאלות לבו הכמוסות של נתניהו? חשוב לציין שה”גורם” המקורב לא נופל בפח הזה, ובניגוד לעיתונאי הוא מבין את ההבדל בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא יכול רק לשער, ולא עונה לעניין הספקולציה.

פשוט מביך לראות את ה”מסמך” הזה.

מעבר לכל זה יש את העניין החשוב יותר של השליטה המצומצמת של מספר אנשים על שוק התקשורת. אדלסון מכיר את המשקיעים של ערוץ 10, ובס”ה מעגל מאוד קטן שולט על עיתונים וערוצי טלביזיה. אדלסון לחץ, תוך שהוא מנצל את הקשיים הכספיים של ערוץ 10 בשביל להשיג מה שהוא רוצה. לאדלסון אין לי טענות. הוא איש עסקים עם אינטרס והוא טוב בלתמרן מצבים לטובתו. בגלל זה הוא כנראה מצליח בעסקים.

אנשי הערוץ נלחצו והתנצלו. חלק מהצוות התפטר במחאה. על מה המחאה? האם הם גורסים שההתנצלות היתה על עניינים שלא היה צורך להתנצל בגינם? המתפטרים לא אמרו את זה. הם התפטרו על רקע זה שהמנהלים שלהם התקפלו בפני אדלסון משיקולים עסקיים. אבל רגע! זה חדש לכם שאתם עובדים בשביל אנשי עסקים? חשבתם שאתם עובדים בשביל ד”ר קרליבך, שרק החופש העיתונאי, האמת והאיכות לנגד עיניו? באמת??? היה לכם נוח לעבוד בשביל אנשי עסקים כשזה נוגע למשכורת, לא חשבתם שתצטרכו לתת שירות תמורת האתנן הזה? הרי חלק מהתמורה לאתנן כבר סיפקתם בכך שהרשתם לעצמכם לייצר כתבת “תחקיר” עלובה, בלי  סטנדרט עיתונאי בסיסי. זה חלק מהמשחק. להגיש בידור קליל, כתבות צבע ורכילות להמונים במסווה של “חדשות” ו”עיתונות”. כשבגדתם ככה במקצוע העיתונות זה היה בסדר. אבל כשהבוס שלכם מראה לכם את הצד השני של המטבע זה לא בסדר.

המתפטרים צריכים לבוא בטענות בעיקר לעצמם, על זה שהם הזנו את מקצוע העיתונאי, על זה שהם ישנו עם כלבים, ועל זה שכל עוד הכלבים שהם ישנו איתם סיפקו להם חמימות הם לא דרשו מהמחוקק להגדיר כללים בנושא שליטה על כלי תקשורת, בעלות צולבת על מספר כלי תקשורת ובעלות צולבת על כלי תקשורת ועסקים אחרים. להיות בעלים של עיתון וחברת ביטוח במקביל, זה לא כמו להיות בעלים של מפעל עמבה וחברת ביטוח במקביל. יותר טוב שכל מי שמתרגז על התערבות העסקים בתקשורת יברר לעצמו היטב מה היתה עמדתו בנושא לפני פרשיית ההתנצלות לאדלסון.

{lang: 'iw'}

One Response to “הדוד מאמריקה”

  1. uriel הגיב:

    תנסה להתמקד בסיפורים יותר פשוטים וקצרים

Leave a Reply

Subscribe without commenting