תבוא מחר

מקור: "סוכנויות הידיעות" בפועל – הגרדיאן:	מקור: "הגרדיאן"
וכו׳ וכו׳	וכו׳

עד מתי יאכיל 'הארץ' את קוראיו בפכים קטנים מהגרדיאן? האם יש להם שאיפה להפוך למעריב? לפחות שיכוונו גבוה, לכוון טמקא, בטמקא הפעילו שיקול דעת ודילגו על הידיעה הזו, שכולה תרגום ממקור אחר, ומותר לשער שהוכנסה בלי לעבור בדיקת עובדות.

הארץ מביא ידיעה על תגובתה הצוננת של רוסיה לאמברגו האירופי המתוכנן על אירן. התמונה מראה את פוטין ואחמדיניג׳ד סוקרים משמר כבוד. הכיתוב לתמונה "פוטין ואחמדיניג׳ד". לקורא המזדמן נותר רק לנחש שהתמונה אינה עדכנית.

בתאריך 11.1.2012 פורסם ב'הארץ' מאמר פרשנות על גינוי רוסי לתכנית הגרעין האיראנית. אותה תמונה פורסמה, אבל עם כיתוב אחר, שמבהיר את חוסר עדכניותה:

האם ההבדל בכיתוב נובע מההבדל ברוח הדברים מרוסיה? ולמה בכלל נחוצה תמונת האילוסטרציה העתיקה הזו? איך היא משפרת את הבנתנו את הנושא? שלא נחשוב שמדובר בפוטין ובאחמדיניג׳ד אחרים?

התמונה עצמה היא מביקור פוטין באיראן ב2007.

נתקלתי באתר חדש, על עיתונאי בשם נח זבולוני שהיה עיתונאי ירושלמי בשלל עיתונים מפלגתיים (מעניין לראות את הטווח הפוליטי של העיתונים שעבורם כתב, מאז היה מקורב לחוגי האצ״ל ועד חבירתו לעיתון 'דבר').

זבולוני סיקר בעיקר את תחומי הדתיים-חרדים. הוא עצמו היה אדם דתי, והתחום באותן שנים לא היה מפותח כ״כ. יחד עם זאת נראה שהוא כתב באופן ביקורתי משהו היכן שהרגיש צורך.

האתר בנוי בצורה שימושית ונוחה בצורה בלתי רגילה (הלוואי ועוד ארכיונים יעלו לרשת בצורה כזו…), מובאים בו קטעי העיתון המקוריים ביחד עם התמלול מוקלד, כך שאפשר לבצע חיפושים בתכני האתר. האתר אמנם הוקם לזכרו של נח זבולוני, אולם אני מתקשה לראות את גדודי מעריציו של האיש צובאים על שעריו. יחד עם זאת האתר עושה שירות מצויין  גם למי שלא מתעניין בזבולוני עצמו דווקא, בכך שהוא מראה את התפתחות הסיקור בנושאים האלה ואת התפתחות ההכרה של הציבור הכללי בכך שהנושאים האלה הם לא רק עניין לחצרות סגורות אלא שיש להם השפעה גם על הפרהסיה הכללית. למשל ההתייחסות הראשונה לכספים היחודיים היא משנת 84, וההקשר הוא מאבק בין מרכיבי אגודת ישראל בנוגע לאופן חלוקת הכסף, מאבק שנראה כעניין חרדי פנימי בתקופה שאיש עדיין לא התקומם מול האבסורד בקיומם של הכספים היחודיים, ועד תחילת ההתנגדות לנושא.

באתר יש גם מקבץ מסמכים אישיים מעניינים של נח זבולוני.

האתר מביא בעיקר חומר ארכיוני ונמנע מלהאדיר את שמו של האיש מעבר לתיעוד ה"יבש" והעובדתי, מכשלה שאתרים שמוקמים על ידי ילדיהם של מפורסמים למחצה בד"כ נכשלים בה.

שורה תחתונה – אתר מרתק ונוח לשימוש, חובה לכל חובב ארכיונים/נוסטלגיה/טריווה/עיתונות וכן למי שרוצה ללמוד דבר או שניים על שימושיות אתרים.

מתוך 'הארץ':

בתמונה: אנדרטת אדני הרכבת ממחנה טרבלינקה

(צילום מתוך ויקיפדיה, וקרדיט לטוקבקיסט האלמוני)

'הארץ' הנהיגו מנהג נאה, לתת בתחתית כל כתבה ומאמר קישורים ל"כתבות נוספות שעשויות לענין אותך".

מצער להווכח שאין קשר כלל בין הקישורים לתוכן הכתבה, אבל משעשע לראות עד כמה האלגוריתם נטול כל הגיון.

היום, יום שישי (20 לינואר), המערכת חושבת שתחזית מזג האוויר של יום רביעי (17 לינואר) רלבנטית בשבילי באיזה אופן שהוא:

אגב, באיזור הטוקבקים של תחזית מזג האוויר של 'הארץ' התפתחה תת-תרבות משעשעת של דיונים עם משתתפים קבועים ומשועממים.

החוקים החדשים (SOPA/PIPA) המוצעים בארה״ב להטלת אחריות על בעלי אתרים בנוגע לחומר שצד ב׳ מעלה אליהם לא יעברו במתכונת הנוכחית, זה כבר ברור. בעקבות הלחץ הציבורי הודיעו כבר חלק מהמחוקקים שתמכו בהצעות הללו כי הם נסוגים מהתמיכה.

מצד שני יש הרבה היתממות בטענות של MegaUpload ושאר משתפי הקבצים כאילו מטרתם של אתרים כאלה היא לשתף רק קבצים "חוקיים", והם נופלים קורבן לעבריינים הבוחרים לשתף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. רוב זכות הקיום של MegaUpload הוא הסדרות והסרטים המלאים שאנשים מעלים לצפייה ישירה.

יחד עם זאת קיים קושי אמיתי מצד מפעילי אתרים לברור אילו תכנים מועלים לאתרים שלהם. באתרים הגדולים של תוכן הגולשים (פלטפורמות בלוגים, פורומים, YouTube וכו') יכול להווצר מצב שגולש מעלה תוכן מסויים, לכאורה תמים, ובעצם מפר חוקים מסויימים. להשית על מפעילי האתרים האלה חובה לבדוק את התכנים משמעו שיתוק בפועל של האתרים האלה.

במקרה שמפעיל אתר יחוייב באחריות לתכנים, הוא יצטרך להעסיק בקרים שיאשרו תכנים לפני הפרסום, ולהכפיל את מערך הבקרה הזה בכל שפה תחת השמש. אין מגבלה על שפה כשגולש רוצה להעלות תוכן ליוטיוב. ומי יבקר את הסרטון שבו נראה אדם מדקלם משהו ביידיש או בזולו?

ואין המדובר רק בבעיות של קניין רוחני. אם תתקבל הקביעה שמפעיל אתר אחראי לתכנים שמועלים על ידי צד ב׳, יהיו השלכות גם לגבי אחריות להוצאת לשון הרע של מפעילי האתרים.

במאה השנה האחרונות יש מגמה קבועה של הארכת משך הזמן שבו יש הגנה על זכויות יוצרים, הארכה זו היא תולדה של שתדלנות של תאגידי הבידור הגדולים, במיוחד ידועה הבחישה של דיסני בנושא. עד שנות ה-80 לא היה לציבור הרחב עניין מיוחד בחוקים האלה. תביעה על הפרת זכויות יוצרים על ידי אזרח מן השורה לצורך שימוש אישי היה לא מעשי. לא היה וידאו בכל בית ולא מכונות צילום. אולם עם פרוץ המדייה הדיגיטלית לחיינו, שאלת ההצדקה המעשית לחוקי זכויות היוצרים כפי שהם היום צפה בכל עוזה.

חברות המדייה, באמצעות הלובי החזק שלהן, הלכו צעד אחד רחוק מדי. עם קידום חוקי SOPA/PIPA הן העלו את הנושא לדיון ציבורי רחב, והציבור תובע להסיר את הצעות החוק המטילות אחריות אישית על מפעילי אתרים.

להערכתי – את השד הזה יהיה קשה כבר להחזיר לבקבוק. חברות המדייה הלכו צעד אחד רחוק מדי ועכשיו כשיש מודעות ציבורית, בתוספת שינוי חוקי המשחק בעידן הדיגיטלי, יצטרכו לנער את כל מבנה חוקי זכויות היוצרים.

אמנם – לציבור יש עניין מובהק בהגנה על זכויות של יוצר, במידה רבה ההכנסה מיצירה היא תמריץ לאמנים ויוצרים ליצור. מאידך – הקלסיקות, משייקספיר ובטהובן ועד הקלאסיקה היוונית, נכתבו בתקופה שבה לא היתה הגנה על זכויות יוצרים. יצטרך להווצר איזון חדש בין זכותו של היוצר על היצירה שלו, לבין זכותו של הציבור להפיץ נכסי תרבות. על תרופה יש זכות לממציא לשבע שנים בלבד, מכוח תקנת הציבור. למה דוקא הזכויות ביצירה צריכות להשמר ללא פחות משבעים שנה? האינטרס הציבורי שמגן על היוצר בשם הדאגה לעושר התרבותי והתחדשותו, צריך לשקלל גם את התרומה לעושר התרבותי מכך שהיצירות האלה נדונות ומופצות באופן חופשי.

בנוסף קיימת הסוגיה העקרונית מאחורי האחריות של מפעיל אתר "פלטפורמה" לתכנים המתפרסמים בו. כאשר אדם שוכר רכב ומשתמש בו לביצוע שוד, אף אחד לא יבוא בטענות לבעלי חברת השכרת הרכב. באותו אופן מפעילי אתרי תוכן לא אמורים להיות אחראים ללשון הרע והפרות חוק אחרות המתבצעות באתר שלהם על ידי צד ב׳.

ועל הכל יש להוסיף את העובדה שאם מפעיל אתר אחראי לתכנים שמפורסמים אצלו, הוא צריך גם להיות אחראי לכך שתכנים המוצגים על מסך המחשב במדינה מסויימת יהיו בהתאם לחוק של אותה מדינה, למשל לא להציג תכנים שנחשבים "פרסומי תועבה" במדינות שמרניות, לא להציג דברי בלע נגד מלך תאילנד על מסכי גולשים בתאילנד וכיו״ב. אחרי הכל, מלך תאילנד קדוש לתאילנדים לא פחות משהקניין קדוש לאמריקאים. ברור שבקרה כזו אינה אפשרית.

אחרי כמעט 20 שנות אינטרנט, ואחרי 10 שנים של אינטרנט מהיר, צריכה להגיע רוויזיה כללית בנושא זכויות יוצרים ותחולת אחריות לנזקים על מפעילי אתרים. יצטרכו להופיע חוקים חדשים שמכירים בצורך הציבור לשימוש בנכסי תרבות, וצריך להגיע תיקון למאה שנה שבהן שתדלני חברות המדיה עשו ככל העולה על רוחם בלי התערבות של הציבור, פשוט בגלל שלציבור לא היתה יכולת מעשית לשכפל יצירות ולהפיץ אותן.

אלי ישי טען שההפסד במלחמת לבנון השניה הוא תוצאה של חוסר אמונתם של החיילים בבורא עולם, ואילו במלחמת ששת הימים הניצחון הוא תוצאה של העובדה שהחיילים הלכו מתוך בטחון בבורא עולם.

לא יודע איפה היה ישי בדיוק כשלימדו היסטוריה, אבל… בזמן מלחמת לבנון השנייה היתה כמות שיא של חיילים דתיים ובמלחמת ששת הימים הצבא והקצונה היו מאוכלסים בעיקר באוכלי שפנים וחזירים כמו שקרא להם (בצדק) הרב שך. בזמן מלחמת לבנון המדינה מממנת פי כמה וכמה (וכמה וכמה) יותר בחורי ישיבה מאשר מה שהיה בזמן מלחמת ששת הימים.

בזמן מלחמת ששת הימים עמדו בראש הצבא והמדינה זוללי דתיים לתיאבון, חוץ מהרבצ״ר גורן לא היה אפילו אלוף אחד דתי מקום המדינה ועד פרוץ מלחמת ששת הימים, בקושי היו קצינים דתיים. אפילו הנהגת הקיבוץ הדתי אסרה על הבנים להתנדב לקורס טייס. בזמן מלחמת לבנון השניה הצבא מלא דתיים עד אפס מקום, לאורך ולרוחב. בזמן מלחמת ששת הימים זמרות שרו בפני חיילים על כל מוצב ותחת כל בונקר רענן. היום בכל צוות טנק אפשר לקושש מניין.

אז אני לא אומר שיש סיבתיות, אבל לפחות מתאם יש, בין הדבקות הדתית של החיילים לבין היקף ההצלחות. מתאם הפוך כמובן.

ב'הארץ' מופיעה רשימה על המשקעים מתקופת מלחמת האזרחים בהקשר לבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. חלק ממאמר הוא על תפקידו של דגל הקונפדרציה בתרבות של דרום קרוליינה.

מופיעה תמונה (אילוסטרציה, אלא מה…) מתוך מאגר התמונות getty mages. הכיתוב לתמונה אומר "דגלי המריבה בדרום". בצילום לא מופיע דגל כלשהו:

כשירות לקוראי הבלוג, מובא החלק התחתון של התמונה, החלק החשוב לצורך ה'המחשה':

כ.א.ל. (כרטיסי אשראי לישראל) וישראכארט הם זכיינים ישראלים של חברות בינלאומיות של כרטיסי אשראי.

האמנם כרטיס ישראכרט של 'טל הדר' הוא ההמחשה המוצלחת ביותר לכרטיס אשראי סעודי פרוץ?