צו איסור פרסום מוצא על ידי בית המשפט, לבקשת המשטרה, כאשר המשטרה חוששת שפרסום פרטים מסויימים יפגע בחקירה.
צו איסור פרסום מתנגש עם האינטרס הציבורי של חופש הביטוי, ולכן בית המשפט אמור להגביל את הצו רק לפרק הזמן ולעניינים שבהם פרסום חומר הנוגע לחקירה יפגע באינטרס הציבורי יותר מאשר הפגיעה בחופש הביטוי.
אולם היום בשעות הבוקר המוקדמות, ואולי אתמול בשעות הלילה, הודיעה המשטרה כי תערוך מסיבת עיתונאים בצהריים ובה תחשוף את פרטי החקירה שהיו חסויים עד כה בפרשת רצח דנה בנט, ובהזדמנות זו תסיר את צו איסור הפרסום.
אך אם החקירה הסתיימה, ואין עוד צורך בצו איסור הפרסום, למה לחכות עד הצהריים? ברגע שיש אפשרות לגילוי מידע מהחקירה מבלי שייגרם לה נזק, הרי שאין צורך בצו איסור הפרסום, והאינטרס הציבורי של חופש הביטוי גובר על צו איסור הפרסום.
אלא שהמשטרה רוצה קצת זרקורים, להרים את התדמית המרוסקת שלה. המשטרה, שלא מצליחה (ולא מנסה) למנוע כמעט שום פשע, נאחזת בהצלחה החלקית בפרשה זו בשביל להרים מעט את קרנה.
עם כל הכבוד למשטרה, ואין לי אליה כבוד כלל, חמש עשרה דקות התהילה במסיבת העיתונאים בצהריים לא שוות ערך לחופש הביטוי. משרה עלובה. ברגעים אלה בוודאי מצחצחים הקצינים את הנעליים, מבריקים את הכפתורים. הנהגים עושים פוליש-וקס על הטאסות של רכבי השרד שלהם. גיהוץ אחרון של הפס במכנסיים, למסיבת העיתונאים הזו הם יבואו מוכנים, והם יקדישו את כל הזמן והמשאבים הנחוצים על מנת להיות במיטבם ב-15 דקות התהילה שלהם.
חבל שאין עיתון בעל יזמה שדורש, בנסיבות שנוצרו עם הודעת המשטרה על מסיבת העיתונאים, שצו איסור הפירסום יוסר לאלתר. כל המידע הרי ממילא נמצא ברשות העיתונאים. איזו הצדקה יכולה להיות לפגיעה של חצי יום בחופש הביטוי? רק תאוות הפרסום של צמרת המשטרה?