החוקים החדשים (SOPA/PIPA) המוצעים בארה״ב להטלת אחריות על בעלי אתרים בנוגע לחומר שצד ב׳ מעלה אליהם לא יעברו במתכונת הנוכחית, זה כבר ברור. בעקבות הלחץ הציבורי הודיעו כבר חלק מהמחוקקים שתמכו בהצעות הללו כי הם נסוגים מהתמיכה.
מצד שני יש הרבה היתממות בטענות של MegaUpload ושאר משתפי הקבצים כאילו מטרתם של אתרים כאלה היא לשתף רק קבצים "חוקיים", והם נופלים קורבן לעבריינים הבוחרים לשתף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. רוב זכות הקיום של MegaUpload הוא הסדרות והסרטים המלאים שאנשים מעלים לצפייה ישירה.
יחד עם זאת קיים קושי אמיתי מצד מפעילי אתרים לברור אילו תכנים מועלים לאתרים שלהם. באתרים הגדולים של תוכן הגולשים (פלטפורמות בלוגים, פורומים, YouTube וכו') יכול להווצר מצב שגולש מעלה תוכן מסויים, לכאורה תמים, ובעצם מפר חוקים מסויימים. להשית על מפעילי האתרים האלה חובה לבדוק את התכנים משמעו שיתוק בפועל של האתרים האלה.
במקרה שמפעיל אתר יחוייב באחריות לתכנים, הוא יצטרך להעסיק בקרים שיאשרו תכנים לפני הפרסום, ולהכפיל את מערך הבקרה הזה בכל שפה תחת השמש. אין מגבלה על שפה כשגולש רוצה להעלות תוכן ליוטיוב. ומי יבקר את הסרטון שבו נראה אדם מדקלם משהו ביידיש או בזולו?
ואין המדובר רק בבעיות של קניין רוחני. אם תתקבל הקביעה שמפעיל אתר אחראי לתכנים שמועלים על ידי צד ב׳, יהיו השלכות גם לגבי אחריות להוצאת לשון הרע של מפעילי האתרים.
במאה השנה האחרונות יש מגמה קבועה של הארכת משך הזמן שבו יש הגנה על זכויות יוצרים, הארכה זו היא תולדה של שתדלנות של תאגידי הבידור הגדולים, במיוחד ידועה הבחישה של דיסני בנושא. עד שנות ה-80 לא היה לציבור הרחב עניין מיוחד בחוקים האלה. תביעה על הפרת זכויות יוצרים על ידי אזרח מן השורה לצורך שימוש אישי היה לא מעשי. לא היה וידאו בכל בית ולא מכונות צילום. אולם עם פרוץ המדייה הדיגיטלית לחיינו, שאלת ההצדקה המעשית לחוקי זכויות היוצרים כפי שהם היום צפה בכל עוזה.
חברות המדייה, באמצעות הלובי החזק שלהן, הלכו צעד אחד רחוק מדי. עם קידום חוקי SOPA/PIPA הן העלו את הנושא לדיון ציבורי רחב, והציבור תובע להסיר את הצעות החוק המטילות אחריות אישית על מפעילי אתרים.
להערכתי – את השד הזה יהיה קשה כבר להחזיר לבקבוק. חברות המדייה הלכו צעד אחד רחוק מדי ועכשיו כשיש מודעות ציבורית, בתוספת שינוי חוקי המשחק בעידן הדיגיטלי, יצטרכו לנער את כל מבנה חוקי זכויות היוצרים.
אמנם – לציבור יש עניין מובהק בהגנה על זכויות של יוצר, במידה רבה ההכנסה מיצירה היא תמריץ לאמנים ויוצרים ליצור. מאידך – הקלסיקות, משייקספיר ובטהובן ועד הקלאסיקה היוונית, נכתבו בתקופה שבה לא היתה הגנה על זכויות יוצרים. יצטרך להווצר איזון חדש בין זכותו של היוצר על היצירה שלו, לבין זכותו של הציבור להפיץ נכסי תרבות. על תרופה יש זכות לממציא לשבע שנים בלבד, מכוח תקנת הציבור. למה דוקא הזכויות ביצירה צריכות להשמר ללא פחות משבעים שנה? האינטרס הציבורי שמגן על היוצר בשם הדאגה לעושר התרבותי והתחדשותו, צריך לשקלל גם את התרומה לעושר התרבותי מכך שהיצירות האלה נדונות ומופצות באופן חופשי.
בנוסף קיימת הסוגיה העקרונית מאחורי האחריות של מפעיל אתר "פלטפורמה" לתכנים המתפרסמים בו. כאשר אדם שוכר רכב ומשתמש בו לביצוע שוד, אף אחד לא יבוא בטענות לבעלי חברת השכרת הרכב. באותו אופן מפעילי אתרי תוכן לא אמורים להיות אחראים ללשון הרע והפרות חוק אחרות המתבצעות באתר שלהם על ידי צד ב׳.
ועל הכל יש להוסיף את העובדה שאם מפעיל אתר אחראי לתכנים שמפורסמים אצלו, הוא צריך גם להיות אחראי לכך שתכנים המוצגים על מסך המחשב במדינה מסויימת יהיו בהתאם לחוק של אותה מדינה, למשל לא להציג תכנים שנחשבים "פרסומי תועבה" במדינות שמרניות, לא להציג דברי בלע נגד מלך תאילנד על מסכי גולשים בתאילנד וכיו״ב. אחרי הכל, מלך תאילנד קדוש לתאילנדים לא פחות משהקניין קדוש לאמריקאים. ברור שבקרה כזו אינה אפשרית.
אחרי כמעט 20 שנות אינטרנט, ואחרי 10 שנים של אינטרנט מהיר, צריכה להגיע רוויזיה כללית בנושא זכויות יוצרים ותחולת אחריות לנזקים על מפעילי אתרים. יצטרכו להופיע חוקים חדשים שמכירים בצורך הציבור לשימוש בנכסי תרבות, וצריך להגיע תיקון למאה שנה שבהן שתדלני חברות המדיה עשו ככל העולה על רוחם בלי התערבות של הציבור, פשוט בגלל שלציבור לא היתה יכולת מעשית לשכפל יצירות ולהפיץ אותן.
אתה מעלה שני נושאים שהקשר היחיד ביניהם הוא ששניהם דורשים ריענון מהותי החקיקה.
לגבי אחריות על תכנים, אני לא יודע מה אפשר לעשות היום בעניין. זה נוגע גם לתכני זבל שמופצים בראש כל חוצות ונצרכים כאופיום להמונים (וסליחה על ההשאלה מהבולשביזם). אז יש כאן בעצם שתי שאלות: הראשונה מי קובע מה לצנזר ומה לא, ושנית חוסר היכולת לקיים צנזורה כזו.
נראה לי שהדרך הנכונה בשתי החזיתות איננה להילחם את המלחמה האבודה של ניסיון לצנזר את מה שלא מוצא חן בעינינו, אלא לתקצב מערך הסברה לאומי שיביא לידיעת הציבור את הדרך בה פועלים גופים אינטרסנטים באינטרנט, כיצד להעריך אמינות של מידע, נזקי הפורנוגרפיה, וכו'.
אוהו, נראה לך שיש שלושה אנשים שיסכימו ביניהם על מה ראוי ומה לא ראוי שהמדינה תחנך אליו?
אני אישית לא חושב שתפקידה של המדינה לחנך לכלום, אלא לכל היותר לאכוף את החוק. ואם החוק לא אוסר פורנוגרפיה, למדינה אין זכות לערוך קמפיינים לחינוך הציבור. זה תפקידם של גופים וולונטריים.
לגבי החקיקה, אכן – צריך לארגן מחדש את כל החקיקה לאור המצב הדיגיטלי החדש, וכן לתקן עוותים של עשרות שנים, עוותים שנוצרו בעידוד הכסף הגדול של חברות המדיה.