חוק “ברית הזוגיות לחסרי דת”* נכנס לתוקף השבוע. החוק אמור להסדיר את הנישואין בין בני זוג שאף אחד מהזרמים המוכרים בישראל** לא טוען שאחד מבני הזוג “חבר” בו***.
ואני שואל את עצמי שתי שאלות יסודיות:
1) למה חשוב לאנשים (חסרי דת או בעלי דת) להרשם ברישומי המדינה כנשואים/זוגיים? יתחתנו אצל הסמכות הדתית המקובלת עליהם ויחיו יחד כפי הבנתם. אם אין סמכות דתית שמקובלת עליהם ו/או חשובה להם, שיחיו יחד לפי הבנתם בלי אישור של אלוהים כזה או אחר. למה אנשים כ”כ רוצים שהמדינה תכיר בהם כ”זוג”? הרי גם זוג שאינו רשום ולא התחתן בטקס כלשהו יכול לדרוש זכויות המגיעות לו מתוקף היותו זוג (פנסיה לשאירים, הטבות לבני זוג ממקום העבודה וכל כיו”ב).
2) למה בכלל המדינה צריכה לנהל מרשם כזה? מה זה עסק של המדינה מי התחתן עם מי ומי נפרד ממי? אני לא מדבר דווקא על מדינת ישראל. כל מדינה שמנהלת מרשם כזה – למה? מה זה נותן למדינה? יש מדינות שאמנם לא מנהלות מרשם, אבל מעניקות זכות/רשיון להשיא לכל מיני כוהני דת, שופטים ופקידי עירייה. למה? מה המדינה צריכה להתערב בכל התהליך הזה? למה פקיד של המדינה צריך לנהל איזה טקס שבסופו… בעצם מה? מותר להם לגור יחד? מותר להם להתרבות? הרי אנשים גרים יחד ומתרבים גם בלי שיש להם אישור שהם נשואים. אם זוג (או שלישיה, או מספר N טבעי של גברים ומספר M טבעי של נשים ומספר כלשהו של כבשים) רוצה לחיות יחד,שיחיה יחד. ירצה אישור שהוא נשוי, ימצא לו את הסמכות שמסכימה להעניק לו כזה אישור ויתלה את האישור על הקיר במסגרת יפה לכל מי שמתעניין. איך המדינה קשורה לזה? זה משרת באיזה אופן את הסדר הטוב?
* “חסרי דת” עאלק. אני חסר דת והחוק הזה לא חל עלי. המדינה החליטה שיש לי דת.
** יהודים (אורתודוקסים בלבד), דרוזים, מוסלמים ונוצרים מהזרמים המוכרים בלבד: אורתודוקסים, קתולים, גרוגיאנים-ארמנים, הארמנים-קתולים, סורים-קתולים, אוניאטים, היוונים-קתולים, מארונים והסורים-אורתודוקסים (אבל לא בפטיסטים או מתודיסטים, למשל, אלה “חסרי דת”. בערך כמו הברברים באפריקה שלא היתה להם שפה לפני שהצרפתים הגיעו ולימדו אותם לדבר)
*** גם אני, לצורך העניין, “חבר” בעל כרחי בזרם של היהודים האורתודוקסים, והיות והם מחשיבים אותי לאחד מהם, אני לא יכול להתחתן (כאילו מי תתחתן איתי, אבל זה לפוסט נפרד)