עכשיו בערוץ ההיסטוריה טלי ליפקין-שחק מראיינת את יואל שרון, מ״פ צנחנים שנפצע במלחמת יום-כיפור, שואלת “יש רגעים שאתה מתגעגע ליכולת ללכת?”
מיכל זוארץ לא היתה שואלת את זה טוב יותר.
עכשיו בערוץ ההיסטוריה טלי ליפקין-שחק מראיינת את יואל שרון, מ״פ צנחנים שנפצע במלחמת יום-כיפור, שואלת “יש רגעים שאתה מתגעגע ליכולת ללכת?”
מיכל זוארץ לא היתה שואלת את זה טוב יותר.
תעשו לעצמכם טובה, אל תקנו מזגן LG ולא שום מוצר אחר שהשירות שלו הוא בחברת דיגיטל סרביס.
שירות מזעזע, אנשים עם ראש קטן, טכנאים בלי הבנה בסיסית בחומר.
זוועה.
אם אני אספר מה שעוברי עלי איתם אני רק אתעצבן עוד יותר. אז קחו את המקרים להלן, חברו אותם ביחד ותקבלו משהו שדומה למה שהם מעבירים אותי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
(למקרה שאתם גוגל: דיגיטל סרוויס digital service מזגן מזגנים אל ג'י)
אני לא יודע למה אני ממשיך להתעצבן על ‘הארץ’ וממשיך בכלל לקרוא אותם. אולי בגלל האינרציה, אולי בגלל שעם כל החסרונות שלהם, המתחרים שלהם הרבה יותר גרועים, ו’הארץ’ הוא בכל זאת ספק החדשות הטוב ביותר בעברית. הוא בכ״ז העיתון שבו חגיגות אסף רמון היו המתונות ביותר (גם אם לא מתונות מספיק).
‘הארץ’ הפך לסוס עם שלוש רגליים. המתחרים הם סוסים בלי רגליים בכלל.
מה עדיף? סוס עם שלוש רגליים או בלי סוס בכלל?
אולי כדאי להנתק מהם כמו שהתנתקתי מ-YNET.
לא יודע. דילמה קשה.
‘הארץ’, שהפך מעיתון רציני לעיתון הפיקנטריה-והפכים-הקטנים-מהעולם, מביא (בעמוד הראשון באתר) ידיעה על תקרית שמעורבים בה מכנסי ג׳ינס מתוצרת סין.
בידיעה מדווח שהכיתוב “בשם אללה הרחמן והרחום” רקום על המכנסיים, אבל התמונה מראה ריקמה שאומרת “אלקודס” בערבית (בפרסית העיר נקראת “ירושלים”).
ערבים, פרסים, שמרסים. מה ההבדל? כולם אנשים חומים ופרימיטיבים שכותבים באותיות המשונות האלה ולא שמעו על המצאת המים והסבון.
בין עיתונאים לבין מקורותיהם קיימת הבנה לא כתובה שלפיה המקור יכול לבקש מראש שדברים הנאמרים בינו לבין העיתונאי יישמרו שלא לציטוט או שלא לייחוס ואותו עיתונאי יכבד את הבקשה.
על ידי קיום ההבנה הזו יכול המקור לתת לעיתונאי רקע להבנת הסיטואציה, טיפים לגבי מקורות מידע אפשריים נוספים ועוד פרטים, שחשיפתם בתקשורת ויחוסם למקור תגרום נזק לאותו המקור.
ההבנה הזו משרתת את העיתונאי (וע״י כך את צרכני החדשות). היא מיועדת לייעול עבודת העיתונאי ואמורה לקרב אותו לחשיפת האמת. יחד עם זאת מדובר בהסכם עם השטן, והעיתונאי צריך לעשות בו שימוש מאוד-מאוד מבוקר ומצומצם. רק לאותם עניינים שפרסומם, אפילו ללא ייחוס, חשוב לאינטרס הציבורי במידה שמצדיקה דרישתו של המקור לחסיון.
אהוד ברק ידוע כמי שדורש מעיתונאים חסיון מלא על כל מה שהוא מוציא מהפה. גם אם מדובר על דברים ששום נזק לא ייגרם אם הם יימסרו בשם אומרם. לצורך ושלא לצורך, אהוד ברק דורש מעיתונאי החצר שלו מיסוך מלא על כל מה שהם שומעים ממנו. מין סוג של זאב-זאב רפלקסיבי.
מעילעול באתרי החדשות היום, נראה שיחסי אהוד ברק והעיתונאים עלו שלב:
1) נראה שאהוד ברק דורש את החסיון המלא גם כשהוא מוציא הודעה לעיתונות. בדוגמאות המצורפות למטה אפשר לראות בשלושה כלי תקשורת שונים שימוש חוזר בביטויים מסויימים מאוד. לא סביר שהצירוף של שלושת הביטויים האלה חוזר בצורה מקרית בכל שלושת כלי התקשורת. נראה שמדובר בהודעה אחידה לעיתונות שנשלחה למערכות של כמה כלי תקשורת.
2) העיתונאים עושים לעצמם עבודה קלה תוך שהם שוחקים את הכוח של הכלי של החסיון העיתונאי ובד בבד משמשים שופר אוטומטי לאהוד ברק.
אחד התפקידים של עיתונאי הוא לברור לקורא את הבר מהמוץ ולעזור לו להבין את המציאות. במקום להעמיד את השר הפטפטן במקומו ולהגיד לו שאין מקום למיסוך המקור כשמדובר בהודעה לעיתונות בלי שום ערך אמיתי, העיתונאים הקטנים בדוגמאות שלמטה פשוט מעבירים את הרעש של אהוד ברק כלשונו, בלי שום בקרה לגבי חשיבותו או ההצדקה של הדרישה למיסוך זהות המקור.
שאני אבין: האם פרס הוא לא האדם שישב בהכי הרבה מוקדי קבלת החלטות בישראל במאתיים וחמישים השנים האחרונות?
האם אין לו שום קשר ו/או אחריות לכל מה שיכול להיות מוגדר כ”מצב” במדינת ישראל, מהחינוך ועד הביטחון, ממפלס המים בכינרת ועד מצב התחמושת בימחי״ם, מהמדיניות הגרעינית של ישראל ועד… מדיניות ההגירה של ישראל?
שמעון פרס איננו חיזר שהגיע עכשיו מכוכב אחר לכהן כנשיא במדינת ישראל והוא לא הוצנח לשם מעמדת עסקן בדרג ביניים.
אם לשמעון פרס יש טענה לגבי אספקט כלשהו של המציאות, יתכבד ויפשפש לגבי אחריותו האישית למצב.