נגיד שאתם רוצים לאכול משהו שאתם לא יודעים איך קוראים לו. כשתטעמו אותו תדעו שזה המאכל אליו ערגו היהודים אלפיים שנה, אבל עד שתראו את אותו מאכל אתם לא יכולים אפילו להגיד אם מה שמתחשק לכם הוא מבושל או אפוי, מטוגן או צלוי.
מה שאתם צריכים במצב כזה הוא כופתאה גדולה, עשוייה עוף וקמח-חומוס, מבושלת במרק צהוב עם תפוחי אדמה. או במילה אחת – גונדי. ועדיף אצל סלימי.
יחי ההבדל הקטן:
כופתאה נערצת |
מנהיג נערץ |
באופן רשמי תפקידו של הירק הזה הוא לנקות את הפה בין ביס לביס, ככה שאפשר יהיה להנות מכל ביס מחדש. אישית, כשאני אוכל גונדי אצל סלימי אני מעדיף לנקות את החיך בין ביס לביס בעוד ביס של גונדי.
עוד בתפריט – אורז בשלל צבעים עם רוטב זבזי בצד, שיפודים רגילים וביום שישי “אָש”, שזה מין תבשיל אורז-קציצות-תמרהינד-רימונים. הכל טוב מאוד, אבל הגונדי הוא הכדור שבכתר, הכופתאה שבקצפת, הקרם-דה-לה-גונדי. מבחינתי אפשר להחליף את המגן-דוד בדגל בציור של גונדי ובשמחת תורה לשים גונדי על הדגל במקום תפוח.
אצל סלימי, כמו בכל מסעדת פועלים טובה, בשעות הלחץ תמצאו את עצמכם חולקים שולחן עם אנשים שאתם לא מכירים. אני, למשל, אכלתי שם בפעם האחרונה בחברת השאה הפרסי.
“הרואה מלך מאומות העולם מברך
ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם”
ואללה, עושה חשק. תודיע לי כשהטמפרטורות ירדו מתחת ל 35 בצלזיוס.
סנוב: צ'ילי בטים הורטון כבר אכלת?
האמת שמסעדות פועלים זה באמת משהו שחסר פה. אולי כי אין ממש פועלים. כולם אינטיליגנטים ואוכלים ארוחות סטריליות בסוויס שליי.
האמת הצ׳ילי של טים הורטון באמת טוב. ויש להם גם סנדביטשים קטנים ומפתיעים.
כשתבוא לשתות פלודה אני מזמין אותך גם לגונדי!
במיססגה יש כמה מקומות לא רעים, ועוד כמה מקומות שלדעתי שווה לדגום. אבל מסעדות פועלים, בהגדרה, זה משהו שלא נוסעים אליו אלא נכנסים אם כבר היית בסביבה.
לא מכיר גונדי. יבדק. תודה!
(מה לגבי אוכל עיראקי? אתה מכיר מקום עם טביט לעניין?)
יש איזו רחל אחת באור יהודה שאני מתכוון לדגום בקרוב.
אני אעדכן בבלוג מייד אחרי השינה הגדולה של אחרי הטביט.