כאשר זרוע של המדינה (עירייה, משרד ממשלתי וכו') מגיעה למסקנה שתקנת הציבור גוברת על זכות הקניין של הפרט, ישנו הסדר שבעזרתו אותה זרוע יכולה להפקיע את הקניין מהפרט ולעשות בו שימוש לטובת הכלל.
כזה הוא המצב כאשר רשות הרכבות רוצה להניח מסילת ברזל בתוואי שחלקו עובר על שטחים פרטיים. או אז מופעלת פקודת מסילת הברזל והשטח מופקע מהפרט והרשות נתונה לחברת הרכבות להניח בו את המסילה.
דוגמא נוספת היא מצב שבו עירייה רוצה להקים פארק באיזור שחלקו הוא קניין פרטי. החוק הרלבנטי מופעל, השטח מופקע והפארק מוקם.
מדוע אם כן לא תינתן סמכות למדינה להפקיע נכסים אחרים כאשר טובת הציבור דורשת זאת? מדוע, למשל, לא יופקע הקניין הרוחני על יצירות אלתרמן מידי בעלי זכויות היוצרים? מדוע לא תכריז המדינה כי יצירות אלה הן חשובות מכדי לתת את השליטה עליהן לנהנים בודדים, ותחת זאת תפקיע את הזכויות ותמסור אותן לכל האזרחים? אפשר שהמדינה אפילו תפצה את בעלי הזכויות הנוכחיים ותתן להם את שווי הרווחים שנמנעו מהם מרגע ההפקעה ועד שימלאו 70 שנה למות המשורר, או אז יהפוך הקניין לנחלת הכלל בכל מקרה.
יצירותיהם של אלתרמן, נתן יונתן, שלונסקי, יוסי בנאי ושאר ענקי הרוח הם חלק מהתרבות ומהנוף לא פחות מאשר שער יפו או ים המלח, וכשם שלא יעלה על הדעת לתת לאנשים פרטיים את השליטה על הגישה לכותל או לנמל יפו, אותה בלתי סבירות קיימת כאשר מאפשרים לאדם פרטי שליטה בלבדית עלו נכסי צאן הברזל של התרבות.
כאשר העיריה רוצה להקים פארק ציבורי, אין היא יכולה לעשות זאת ללא הקרקע המדוברת.
איזה נזק ציבורי בלתי ניתן לתיקון נגרם מזה שיורשיהם של המשוררים או המוציאים לאור שלהם נהנים מקצת תמלוגים?
להבדיל מהבעלות במקרקעין שעומדת לנצח – ההגנה על זכויות היוצרים מוגבלת בזמן. מדוע צרה עינך ב(נניח) שבעים השנה של שמירת הזכויות ליוצר? מה התועלת הגדולה שתצמח מההפקעה?
כולם סוציאליסטים ברכושו של הזולת. אם מחר יחליטו להפקיע ממך את הבלוג בגלל חשיבותו הרבה לחופש הביטוי – מה תחשוב? (אלא אם כן תמורת פיצוי הולם אתה מוכן כבר מחר להיפטר ממנו… – רק קח בחשבון שפיצויי הפקעה הם כמעט אף פעם לא פיצוי הולם באמת)
לא מדובר על "קצת" תמלוגים. יש יורשים שמונעים כל גישה ליצירות חשובות, יש כאלה שאוסרים לפרסם כלום ברשת, יש כל מיני מטורפים חולי שליטה. שיפצו אותם לפי איזה מפתח ידוע, כמו שספריות ציבוריות מפצות סופרים על אבדן מכירה של ספרים. הרי סופר לא יכול להתנגד לכך שהספר שלו יהיה חלק מהאוסף של ספרייה ציבורית (וראי מקרה דן בן אמוץ שהתנגד לספריות וגם דאג להזהיר את הקורא בפתח כל ספר מפני גזילת עמלם של סופרים).
הנזק לא נגרם מזה שהם נהנים מ"קצת תמלוגים" אלא מזה שחלקם מנסה להחניק כל שימוש ביצירה.
אני גם לא מדבר על הפקעה מהיוצר עצמו. כשנעמי שמר התנגדה לכל פרסום של היצירות שלה ברשת בעודה בחיים זה דבר אחר.
כשיש התנגשות בין טובת הציבור לבין טובת הפרט, צריך להחליט מה גובר. ככל שהיצירות חשובות יותר, ככה גוברת האינטרס של הציבור.