הפרטיזנית ויטקה קמפנר-קובנר נפטרה השבוע, בגיל 92.
הימנית ביותר בתמונה:
(אבא קובנר, לימים בעלה, עומד במרכז)
וכאן עם אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק:
![Korczak, Rozka - still image [media]](http://jwa.org/system/files/imagecache/default_full/mediaobjects/KorczakRozka.jpg)
עליה נכתב "מזמור לפרטיזנית":
| כסות פרוה לה ומצנפת, רק אקדוח בידה, ילדה שסמקה לחיה – אורבת לבואה של שירה. |
אש נפלטת מן הנשק, אש אל לב המכונית, חרוך עד שלדה מוטל הרכב, שוב לא יתנכל שנית. |
מילים (ביידיש) – הירש גליק, שגם כתב את "המנון הפרטיזנים" (אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה). כאן אפשר להאזין לשיר בשפת המקור.
גירסה עברית – אמיתי נאמן.
תודה שמוליק על התזכורת.
זה נותן לנו הזדמנות לזכור, להעריך ולהודות
זה מכניס דברים לפרופורציות.
זה מזכיר לנו כמה אפשר להשיג אם יש נחישות ואמונה.
כשהייתי ילד, גרתי סביב אנשים עם סיפורי חיים מדהימים. ניצולי שואה, לוחמי מחתרות, אסירי ציון, מקימי המדינה. גם במישור הדתי הכרתי אנשים שלמדו אצל גדולי עולם כמו החפץ חיים ואחרים.
הילדים שלי כבר לא יכירו אנשים כאלה.