בישראל כלוא מחבל שתכנן להתנקש בחייו של עובדיה יוסף.
המחבל מחזיק באזרחות צרפתית, ולכן הצרפתים משתדלים בעניינו. צרפת לוחצת לשחרור המחבל במסגרת שלב ב׳ של עסקת שליט. והרב יוסף עצמו, שהיה הקורבן הפוטנציאלי של אותו מחבל, נעתר לבקשת נשיא צרפת והודיע שאין לו התנגדות לשחרור:
מסתבר שנתניהו הוא זה שהתנה את שחרור המחבל בהסכמת הקורבן:
ואני שואל: מה הכלל? האם נחוצה הסכמת הקורבן של משוחררי עסקאות כאלה? האם כל קורבנות משוחררי עסקת שליט נתנו את הסכמתם?
בין המשוחררים היו הרבה שנשפטו למאסר על תכנוני פיגועים שלא יצאו לפועל. בפוטנציה, כל ישראלי הוא "קורבן" של נסיונות התנקשות אלה.
אז מה הכלל? למה מהרב עובדיה מבקשים רשות לשחרר ומאחרים לא?
האם לנתניהו בכלל יש כללים מנחים, מדיניות, חוט שדרה? או שהכל אילתורים והיסחפות בכוון הרוח?
ברור שזה שיקול, לא שיקול מכריע אבל בהחלט שיקול.
בלי שום קשר לרב עובדיה יוסף. אותו דבר היה גם (מבחינתי לפחות) גם עם קרבנות המחבלים.
לא הבנתי למה התכוונת. מה פירוש "אותו דבר עם קורבנות המחבלים"?
אף אחד לא שאל את הקורבנות/משפחות אם הם מסכימים. רק הודיעו להם בשביל שיוכלו לקבל את יומם בבג"ץ, ואכן הם הביעו התנגדות ברורה לשיחרור – ולא נענו להם.
וכאן שואלים את הקורבן לפני התחייבות על השחרור.
יכול להיות שזה בגלל שיש לו תרבוש ושמלה רקומה?
למה לא לעשות חילופי שבויים? מחבל צרפתי אחד בישראל תמורת שני מחבלים צרפתיים(דורסי לי זיתוני) בצרפת
אם רוצחי זיתוני לא יסגירו את עצמם, אני לא רואה סיבה שהמוסד לא ישלח אליהם חולית חיסול כמו שראוי לעשות לכל מחבל שהרג וברח ויודעים איפה הוא חי בנעימים אחרי הפיגוע.