דברים שבעוד מאה שנים לא יבינו איך חיינו איתם

קמרד גרשון, שגם מגיב כאן מעת לעת, הציע לי לכתוב מדי פעם משהו תחת הכותרת של "דברים שלא יובן בעוד מאה שנה איך חיינו איתם בשלום", וההצעה נפלה מיד על אוזן כרויה. אכן, חלק מהדברים שאני מביא כאן הם באמת בקטגוריה הזו.

אז הנה הטור הראשון, אני גם פותח קטגוריה לנושא, וגרשון זוכה בנשיאות-כבוד-לכל-ימי-חייו של הועדה הרוחנית של הבלוג, לכשתקום, כולל כל הפינוקים: לשכה, נהג, ושני ברזי עמבה מיוחדים, אחד קראנצ'י עם חתיכות פרי ואחד "גלאט" ללא פרי.

ניהול רישום נישואים על ידי המדינה

למה? מה קרה? למה המדינה צריכה לדעת מי נשוי למי יותר משהיא צריכה לדעת מי מחזיק בביתו מכונת כביסה או מי עבר ברית מילה?

יותר מזה, הרי אדם יכול להנשא למזל טוב אצל רב באנגליה או מכשף בברזיל, וכשיחזור לישראל לא להודיע למדינה על ה"מצב" החדש שלו. בעיני כל רואיו בקהילה שלו הוא נשוי. כשהוא ירצה לדרוש זכות מסויימת שנובעת מהיותו נשוי, הוא יוכל לדרוש ברגע שייולד הצורך.

מה שבמיוחד פתאטי זה שהמאבקים לשוויון זכויות להומואים מתרכזים בהרחבת הרישום של המדינה כך שיחול גם עליהם, ולא בביטולו המוחלט. למה זוגות צריכים את הכרת המדינה בתהליך הזה לכתחילה? הרי אף אחד לא מחכה בשום מקום לרישום של המדינה דווקא בשביל להקים משק בית משותף או אפילו בשביל להוליד. אם כבר למישהו אכפת, זה רק מההכרה הדתית.

אם למישהו חשוב שהקהילה שלו תראה בו אדם נשוי, שישיג את האישור של אותה סמכות בנישואים שלו. זה יכול להיות רב, כומר, מנהל חדר הכושר שבו הוא מזיע, הרופא שלו, נשיא מועדון השחמט שבו הוא משחק או הקבצן שבקרן הרחוב. אם אותה "סמכות" מסכימה להשיא אותו, אזי למדינה לא צריך להיות בזה יותר עניין מאשר אם אותה סמכות מסכימה למול אותו או לצבוע לו את השיער.

ואני לא מדבר על ישראל, זה קורה בכל מדינה. עד כמה שאני יודע אין מדינה שבה אין לשלטון שום עניין בתהליך הזה. יש מקומות שמנהלים מרשם מסודר, יש מקומות שפקיד רק מנהל את הטקס. אבל האם יש מקום שרואה את עצמו משוחרר מהעסק הזה?

6 Responses to “דברים שבעוד מאה שנים לא יבינו איך חיינו איתם”

  1. רחלי הגיב:

    עלה והצלח

  2. גרשון הגיב:

    תודה על המינוי לכל ימי חיי. בלי דילים, בלי שטיקים. דורית בייניש הייתה מתה מקנאה.

    אני מציע שמידי שבוע יועלה נושא כזה שיכול להיות מכל תחום בחיים. מהאופן בו אנו משתמשים בשרוכים במקום בסקוצ'ים, דרך המרווח בין הכסאות במטוסי אל על וכמובן נושאים טעונים חברתית ופוליטית.

    ולגופו של עניין:
    בדמוקאטיה ליברלית נהוג לכנות את המדינה בתור שומר לילה. כלומר כל מטרתו היא לשמור על האזרחים שלא יזיקו זה לזה. ההתערבות בענייני הפרט צריכה להיות מינימאלית על מנת שלא לפגוע בחרות האזרחים.

    בפועל, אין אף מדינה בעולם שפועלת לפי הקו המנחה הזה. מדינות עוסקות ברווחה, בפיקוח כלכלי, נכנסת לנו עמוק לכיס וכן.. גם לחדר המיטות. אינני יודע זאת בבירור, אבל נדמה לי שקיימים חוקים האוסרים על נישואי קרובים מדרגה ראשונה וכן על ביגמיה. מה למדינה ולנישואין שלי? האם הנישואין אינן אלא החלטה של שני בוגרים על קיום משק בית משותף ו/או קיום יחסים?

    מוסד הנישואין נתפס כמוסד חברתי בעל השלכות על השותפים בו ועל הסובבים לו. לכן המדינה מתייחסת למוסד זה ורואה עצמה רשאית, ואף חייבת, להגדיר את גבולותיו.

    • שמוליק הגיב:

      הייתי מבין אילו המדינה היתה אומרת לאנשים שרק באישור שלה הם יכולים לחיות בזוג (או בכל מספר N טבעי), אבל המדינה מכירה גם בשותפויות שאינן מוסדרות אצלה לכתחילה.

      כלומר – כל עוד שני אנשים חיים יחד אין לה בעייה. אבל אם השתתף בתהליך רב, המדינה רוצה לרשום את זה בפנקסים שלה.

      אני מבין מה האינטרס הציבורי במערכת רווחה, איפה האינטרס הציבורי במערכת רישום נישואין? בוודאי בצורתו הנוכחית שהיא מערכת לרישום וולונטרי של נישואין…

      • גרשון הגיב:

        זוג נשוי זכאי להטבות במשכנתא.
        זוג נשוי מוגן מפני ביגמיה.
        זוג נשוי מגיש דו"ח משותף למס הכנסה.
        זוג נשוי נחשב לפקטור חיובי בגידול ילדים.
        זוג נשוי מחוייבים אחד כלפי השני מבחינות כספיות.

        במקום להתחיל לדון בדיעבד אם הם היו ידועים בציבור או לא, עדיף למסד את הקשר הזה באופן רשמי. המדינה לא

        זה שמי שרושם את הנישואין בארץ הוא רב ולא פקיד ממשלתי הוא תוצאה של פשרה היסטורית בין שתי אוכלוסיות על מנת שהם יוכלו להמשיך לחיות יחד עם תחושה מינימאלית של סולידריות. אז המדינה לא הסמיכה את הספר ולא את מאמן הכדורגל אלא את הרבנות הראשית.

        אפשר להתווכח על ההחלטה הזו, אפשר למחות נגד העוולות שהיא גורמת, אפשר לטוס להתחתן בקפריסין כדי להביע את שאט הנפש מהמערכת, אבל אני לא רואה מקום להתקפה על עצם קיומו של מוסד הנישואין ודרכים מוסדרות לרישומו.

        אפשר לנטות לכיוונים מעט אנרכיסטיים ולדרוש מהמדינה שלא תתערב בעניינים פרטיים, אבל דרישה כזו תלווה בדרישה להקלת הפיקוח הממשלתי וההתערבות הממשלתית בעוד הרבה דברים.

        • שמוליק הגיב:

          לא לא. שמע. בישראל מי שרושם את הנישואין הוא פקיד. מי שמסדר את הנישואין הוא כהן דת.
          בארצות הים (חלקן) יש לאזרח אופציה לסדר את הנישואין אצל פקיד או אצל איש דת, לבחירותו. מי שירשום אותם בסופו של דבר יהיה הפקיד. אני בכוונה לא נכנס לנושא מיקור החוץ* של ישראל בנושא הנישואין לטובת קבוצות דתיות, כי אני מדבר על התופעה היותר רחבה של ניהול מרשם, במנותק מהמצב בישראל.

          לעצם העניין:
          להטבה במשכנתא וכו', זכאי גם זוג ידוע בציבור. אם המדינה רוצה לתת הטבה כזו, שתקבע שצריך להניח את דעתו של הפקיד שאתה נשוי. כיום זה אפשרי לעשות את זה ע"י הוכחת ידועות בציבור לפקיד. אין בעייה שזה יהיה אפשרי גם על ידי הצגת חוזה זוגיות או כתובה לפקיד. אני לא רואה למה המדינה צריכה למפרע לרשום מי נשוי למי.

          לעניין גידול הילדים אני לא חושב שהמדינה מסתכלת אחרת על זוגות ידועים בציבור או נשואים לעניין המחויבות לילדים. ובכל מקרה אני לא רואה איך רישום מעלה או מוריד.

          יותר מזה – יכולה המדינה לצוות שכל זוג שיש בידו הכרה של סמכות קהילתית (דתית או אחרת) ייחשב נשוי. אם זה מה שהמדינה/חברה רוצה (לעודד זוגיות), זכותה. אבל למה היא צריכה לנהל רישום למפרע?

          למה הדבר דומה?
          נגיד שיש לי נכות, ואני לא רוצה להנות משום הטבה של המדינה שנולדה כתוצאה מהנכות הזו. אז אני שומר לעצמי את המידע שאני נכה ולא תובע כלום מהמדינה.
          אם אני ארצה קצבת נכות, אני אצטרך להוכיח לפקיד שאני נכה. אבל המדינה לא תדרוש מכל נכה לרשום בפנקס מיוחד את אחוזי/סוג הנכות שלו. (ותסלח לי על ההשוואה בין נישואין לנכות…)

          • גרשון הגיב:

            אני מניח שאפשר היה בלי זה.

            יש לי הרגשה שאם תעשה משאל עם, אנשים דווקא ירצו בקיומו של מוסד מחייב לקשר זוגי, ומי שיכול לתת תוקף לקשר מחייב כזה זו המדינה שהיא הריבון ולא גופים וולונטריים.

            אני נוטה להסכים שאין כאן צורך אובייקטיבי מהותי, אלא מסורת.

Leave a Reply for גרשון

Subscribe without commenting