פעם, באחד המילואימים, האזנתי לאיזו תחנה פיראטית ששידרה בעיקר שירים במזרחית. אחת הפרסומות הזמינה את המאזינים לרכוש את הדיסק החדש “יש אלוהים חלק ב׳” של פלוני, הזמר יובל פרי.
נזכרתי בזה עכשיו כי ראיתי את המודעה הזו:
סוכת שלום בבלעדיות! כל סוכת שלום אחרת היא מזוייפת.
ולפני ראש השנה הופיעה המודעה הזו:
קידוש ה’ בעשרים ש״ח בלבד! איפה הימים שבשביל לזכות במצוות קידוש ה’ היית צריך להאנס על ידי תריסר קוזאקיות?
השם, יתברך, יעזור לפתוח בשעות הפתיחה, ומוקד כפיר יעזור שלא יפתח מחוץ לשעות הפתיחה:
בסיעתא דשמיא יש בורא לעולם, משיב הרוח ובורא המאורות:
האמת? קל ללגלג על זילות הקלישאות של הדתיים, אבל אם מסתכלים היטב, גם בחברה הלא דתית הקלישאות נשחקות. כותרות העיתונים נעשות אדומות ובולטות יותר על דברים שלפני עשור היו זוכים להתפרסם בעמודי האמצע, ואנשים פונים איש לרעהו בתואר “אחי”, מתנשקים ומתחבקים כאילו הם חזרו זה עתה משדה הקרב ולא האמינו שיזכו עוד להיפגש, ולא כאילו הם נפגשים בבית קפה.
בעעע.
זה מזכיר לי את השמות של החנויות בבני-ברק. זה כאילו שיש שם אך ורק שני סוגים של בעלי חנויות – אנשים מטומטמים וחסרי מעוף שקוראים לעסק שלהם "פיצוחי עונג שבת", "פלאפל דרך ארץ" או "פלאפל הכי טוב בעולם", ואנשים ממש יצירתיים שקוראים לעסק שלהם "צעצועי צאצאינו" או "בית מרקחת -וואטאבר- חרדים לבריאותך".