ברצינות אני שואל, איך אותו אדם יום אחד כובל את עצמו בשרשרת לאנדרטה בימית ומתגושש עם חיילים בנסיון למנוע את פינוי סיני, מתבטא בחריפות נגד כל אפשרות לצאת מהשטחים במשך שנים על שנים, ואז במהלך מהיר הופך לדובר הצד שמתנה את הצטרפותו לקואליציה בכך שהממשלה תיכנס למו״מ עם הפלסטינים?
איך אדם עובר כזה מהפך? איך אחרי כל זה הוא חצה את הקווים? האם הוא טעה אז או שהוא טועה היום? האם הוא ראה את האור פתאום? או שהכל-הכל זה חיבה לכסאות וללשכות?
כי למשל אורי זהר (ואחרים שחצו את הקווים) אומר מתחת לכל עץ רענן שהוא טעה כל השנים עד שחזר בתשובה. אבל פוליטיקאי שחוצה קווים אך לעיתים נדירות יגיד שעד כה הוא חי בטעות.
זה לגיטימי. גם נתן ילין מור שינה את השקפתיו
לגיטימי, אני לא אומר. גם אני שיניתי את דעותי כמה (וכמה) פעמים בנושאים שונים, אלא שבאותם מקרים ששיניתי בהם את דעותי הודיתי בלי בושה שטעיתי קודם לכן.
אבל פוליטיקאי שעבר מחנה בשיטת הסלאמי (ולא, נגיד, כמו משה עמירב) לא מודה בד"כ שטעה קודם לכן.
בלי קשר, אבל שמעתי ראיון ברדיו עם אופיר אקוניס מהליכוד.
הבנאדם נרקיסיסט ברמה מבהילה. אם תערוך התפלגות של הראיון כולו תגלה שהמילה "אני" תפסה לפחות 20% מהראיון.
אני הגשתי ואני דרשתי ואני דחפתי ואני יזמתי…
נגעלתי.