מה הם מנסים להסתיר שם?

משרד המשפטים פרסם את הדין וחשבון של נציבות תלונות הציבור על השופטים לשנת 2009.

נראה שהם עשו שם עבודה יסודית, אבל שני דברים מפריעים באופן עקבי לאורך הדו”ח. נראה שכזו התעלמות עקשנית משתי הנקודות האלה נעשו בכוונה. חבל.

בעייה ראשונה: סטטיסטיקה לא רלבנטית.

לאורך הדוח מופיעים בכמה מקומות התייחסויות לפילוח של תלונות על ערכאות שיפוט שונות (שלום, מחוזי, עליון, רבני, מוסלמי וכו’). הפילוח הוא תמיד באחוזים מסך התלונות. אין בשום מקום התייחסות לאחוזי תלונות (מוצדקות/לא מוצדקות) בכל ערכאה מול מספר התיקים שנדונו בערכאות הללו:

image

נו, בוודאי שבעליון יהיו פחות תלונות. יש שם פחות דיונים מאשר בבתי המשפט לתביעות קטנות ולכן פוטנציאל המתלוננים קטן יותר. מה מלמד אותנו תרשים העוגה הזה? איזה תובנה אנחנו יכולים להסיק ממנו על אופי ההתנהלות בערכאות השונות? כלום.

התייחסות שנייה שנעדרת מהדוח היא דוגמאות לתלונות מוצדקות. לא ברור בשם איזה עיקרון מוסתרים הנתונים הללו. מובאים אפילו נתונים על שופטים. בעמוד 30 בדו”ח מצויין כמה שופטים זכו ליותר מתלונה מוצדקת אחת. אבל מי הם אותם שופטים? מה יעלה להם לאותם שופטים שנמצאטו לגביהם חריגות גסות? כלום. אף מילה בכל הדו”ח.

כאשר מובאות דוגמאות לתלונות מוצדקות (פרק 6, עמוד 45 ואילך), הן נסקרות באופן שלא מסגיר מי השופט שחרג מהקו, מה היה המקרה, מה הסעד שניתן לצד הנפגע בעקבות קבלת תלונתו וכיוצא באלה. אם עיתונאי יבקש, בשם חופש המידע, את הנתונים האלה, יתנו לו. יוציאו לו את המיץ, אבל יתנו. אז למה לא לתת את החומר ישר? למה להתאמץ כ”כ להסתיר את מה שעתיד להתגלות ממילא?

Leave a Reply

Subscribe without commenting