בעבר פסק שגבר שהתאלמן לא יהיה שרוי באלמנותו יותר משנה. שנים מספר לאחר הפסיקה נפטרה מרגלית אשתו, ולפסיקה של עצמו הוא לא מציית.
כנראה למוד מנסיון העבר ומהקושי לקיים את פסיקותיו שלו הלכה למעשה, הוא משאיר לעצמו פירצה:
אפשר להרחיב את ההגיון של "בזה דווקא יש לדונו לזכות שעשה כן בשגגה" גם לשרים חרדיים שמעלו בכספים.
גם אני, כמרן, אסייג את דברי, נאמן לנסיון העבר: הפרשנות שלי לדברי יוסף היא רק בתנאי שמה שהובא משמו בכתבה אכן תואם למה שבפועל כתוב בספר שלו.