מתוך מאמר שהתפרסם היום באתר ‘הארץ’:
מוץ: הקליפה הדקה של גרעיני החיטה (וגרעינים אחרים), מדובר בפסולת.
תבן: הקש שנשאר בתהליך הדייש. גם כאן מדובר בפסולת.
בר: תבואה, החלק שבשבילו טורחים כל-כך הרבה.
מי שבורר את המוץ מן התבן הוא משועמם שמלכתחילה היתה לו ערימה של זבל ועכשיו הוא מיין את הזבל לשני סוגים.
“אמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.”
תבן אינו בהכרח זבל. מקימי צרעה אספו תבן ממרתפי הכפר הערבי הנטוש הסמוך להאכיל ולרפד את לול התרנגולות. תהליך הדיש המסורתי השאיר הרבה גרעינים בתבן
כן, גם אשתו של רבי עקיבא היתה מוכרת את התבן שנתפס לה בשיער.
ואת המוץ מוכרים לך היום בתור סובין.
אבל בגדול – מגדלים את החיטה בשביל הבר, והתבן הוא פסולת. אמנם אפשר להשתמש בו בשביל להאכיל בהמות וכו', אבל גם בחרא של תרנגולות משתמשים בשביל להאכיל בהמות כי יש הרבה גרעינים שעוברים בשלמותם את מערכת העיכול הבלתי יעילה של התרנגולת (ויש אנשים שעושים ליקר מהבפנוכו של הגוגו).
להגנתם ניתן לומר שזו טעות נפוצה למדי. אני בעצמי לעתים משתמש בה ותמיד שוכח מה בוררים ממה -המוץ מהתבן או להיפך. מסתבר שלא זה ולא זה.
להגנתך ניתן לומר שאתה לא עיתון לאנשים חושבים.
ומה עם הבלוג שלך?
העם דורש עדכונים.
העם גם דורש שלום וביטחון ואת גלעד שליט, אז מה?